הכרך הזה מקיף את מאמרי זאב ז'בוטינסקי שנתפרסמו ב"ראזסוויט" בשנים 1929-1925. היו אלו, בעיקרן, שנות שפל ועמעום-מה של זוהר החלום הציוני. התקוות הגדולות, שנתעוררו בעקבות הצהרת באלפור והחלטת סאן-רמו, שלפיהן הופקד המאנדאט על ארץ-ישראל, בידי בריטניה, נגוזו במידה רבה מחמת האכזבות ו"ימי הקטנות" שפקדו את התנועה הציונית בעולם ואת היישוב העברי בארץ. הרוח הגדולה שנשאה בכנפיה את ראשיתו של החזון המשיחי כמו נמוגה. הציפייה של עלייתם של המונים מכל קצות הגולה היהודית לא נתממשה. שערי-הארץ נפתחו לרווחה, אך, למרבה הצער, לא צבאו עליהם אפילו ידועי-מצוקה שעמדותיהם בתפוצות נתערערו עקב מלחמת העולם הראשונה. חסרו גם האמצעים הכספיים, שנדרשו להקמת מנוף ההתיישבות הגדולה. כיסיהם של אילי-הממון היהודיים לא נפתחו וקופת ההסתדרות הציונית נשארה במידה רבה ריקה. ד"ר חיים וייצמן השמיע את שאלת-הזעקה ההיסטורית "עם ישראל, אייכה!", אך הד-מענה כמעט לא היה לה. השעה הגדולה הוחמצה. בני-הדור לא היו כשרים לגאולה. מבחינת התנגדותם של ערביי ארץ-ישראל למפעל-ההתיישבות היהודית חלה הפוגת מה. לאחר פרישתו של סר הרברט סמואל מתפקידו בא במקומו הפילדמארשאל פלומר, איש-צבא יותר משהיה איש-פוליטיקה, ובשנות כהונתו כנציב העליון לארץ-ישראל שקטה הארץ. הוא לא לקה בליבראליות החולנית של קודמו בתפקיד, המדינאי הבריטי היהודי, ולאור גילויי סמכותו ותקיפותו, החליטו הערבים לאסוף את נשק-מחאתם-וזעמם אל כליהם ולהמתין לשעת-הכושר הבאה שתזדמן לידם. מובן, שאיש מאנשי ההנהגה הציונית לא השלה את עצמו שההפוגה בארץ תימשך לאורך ימים. לא היה זה סוף פסוק למאבק הערבי; רגשות-המשטמה לא דעכו, אך פעולות-האיבה רוסנו, עד להתפרצותם המחודשת של הפרעות בתרפ"ט. דומה, כי בתקופת המאנדאט פקדו מאורעות-הדמים את היישוב העברי במחזוריות של שבע שנים בקירוב.
אל הספר