|
|
עמוד:288
— קרוב לוודאי שאם אשאר בחיים , אשאר משותק לכל ימי חיי , האין זאת ? אחר כך הודה לד"ר סגל "על תשומת לבו , " לי "על שבאתי , " התנצל "על שהטרידני , " מסר דרישות שלום למי שצריך , ושוב הזכיר את הבולטין . למחרת היום ראיתיו אחרי הניתוח , אבל הוא היה כבר בלי הכרה . לא לשם מליצה , אלא מתוך שאני משוכנע בדבר , אני אומר ! אילו היה חוזר להכרה , היה מעלה על פניו חיוך נבוך , ולאחר שהיה מתנצל היה שואל , האם הופיע הבולטין כסדרו . על שום דאגה אחרת לא דיבר בבית החולים , אבל על דאגה אחת היה מדבר לעיתים קרובות אל ידידיו , בייחוד בחדשים האחרונים . משום מה רדפה אותו זה מכבר המחשבה , שהוא עתיד למות כאן בפאריס , ואז במפתיע , בלא שיידע על כך איש , יקברוהו לא במקום שיהודי אמור לבוא למנוחת עולמים . הוא נשא בכיסו פתק : "לקבור בבית קברות יהודי . " על אמונתו המפלגתית של אדם אין זה מקובל לכתוב במאמר הספד ; אבל אני מאמין , כי התפיסה היהודית המכונה רוויזיוניזם אינה בגדר תכנית מפלגתית , אלא אוצר מיוחד לחכמתו ולרוחו של "גזע" פנימי כל שהוא . עוד בשנת , 1916 כאשר בא המנוח ללונדון כדי לבקש שיקבלוהו לצבא , משום ש"אין זה נעים" לא ללחום "למען עניין ראוי לשמו , " הרגשתי בו אדם קרוב ל"גזע" הזה , וכזה נשאר עד יומו האחרון . ידידיו , ורבים אחרים , שהרגישו מרחוק במציאותה של מתכת אצילה וטהורה זו , הטמונה מתחת לזרויותיה של הנפש העצובה הזאת , — יעמדו חדורי צער ועלבון ליד קברו בבית העלמין היהודי , בו אמור לבוא למנוחת עולמים יהודי לאחר שסיים את פעלו . אבל י . ס . לא סיים ולא רצה עדיין לסיים את פעלו , ובדרך לא רגילה ניתק "רצון אלוהים" את שירותו ; לא מחלה , אפילו לא מכונית שהתהפכה — הן שהכריעוהו , אלא משהו שלא ייאמן עקב חוסר ההיגיון הנורא שבו . בית המשפט יחקור , או הפסיכיאטרים יחקרו וימצאו . האנשים שיהיו בבית הקברות לא יבינו . אך עליהם לזכור אחת : מת אדם , שהיה סבור , כי למען עניין ראוי לשמו יש ללחום , אחרת אי אפשר , — וכי את העבודה שהתחלת בה יש להמשיך בכל מחיר , אפילו כאשר אתה עצמך כבר אינך מרגיש את הדקירות . ובכן , יעקב סמיונוביץ — , ' כך גם יהיה , ומי יתן והנפש הנאמנה תנוח בבטחונה השקט .
|
|