|
|
עמוד:327
דוגמתנו , את תודעתם הלאומית , ד 1 נוער שלהם משתדל לחקות את חלוצינו , את חיילי הגדוד שלנו ואת טרומפלדור — רק בכיוון העניין הערבי . כל זה כשלעצמו יפה מאוד : תמיד חלמנו להיות בארץ ישראל לא רק מתיישבים , אלא גם נושאי תרבות . ואולם , כל זה היה יכול להיות טוב בשבילנו רק בתנאי , שהיינו גדלים , עם כל זה , מהר למדי . אין אנו גדלים , העלייה — אפסית , ואם לא ישתנה המשטר , היא תישאר אפסית . ואילו יריבנו הולד וגדל , הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית ו וכל זה — על חשבוננו . העסק אינו כדאי , ולמענו אין טעם לא לשקר ולא "לנהוג בקמצנות . " ואולם אין זה העיקר , אלא הנקודה העיקרית היא — כמו תמיד ועל כל צעד ושעל בציונות — מדינית . נניח , שתתפשט בעולם ידיעה , שהיהודים והערבים בארץ ישראל "עשו שלום , " ויהיה זה אפילו שלום גרוע , ומצד שני הצדדים — שלום בלתי הוגן : למחרת , אחר השלמה זו , יקום בארץ ישראל פארלמנט בעל רוב ערבי , ואז הכל אבוד . נימוקנו היחיד נגד הפארלמנט , כלומר , נגד מסירת השלטון על הארץ לידי שכנינו , מתבטא בכר , שהם נגדנו ונגד הזכויות , שניתנו לנו על פי המאנדאט . ואם אנו עצמנו נצהיר , שבא השלום , כלומר , שהם הרגיעונו , ואין אנו פוחדים עוד שמא הם ידכאונו , אז תיעלם כל אפשרות להיאבק נגד פארלמנט בעל רוב ערבי , פארלמנט , שהפיקוח על העלייה יהיה בסמכותו ( שאם לא כן — הערבים לא "יעשו שלום . ( " על כן , כל הדיבורים הללו של רודפי השלום , וצעקה ז , 1 שנידונה לגנאי עוד בכתבי הקודש , בדבר "שלום , שלום , ואין שלום — , " כל אלה הם לא רק פריצות מחשבה , אלא גם בגידה . את השלום עם הערבים רוצים אנו כולנו . אולם , אין אנו יכולים לשלם בעדו באותו ויתור , שתובעים מאתנו הערבים . ויש להתחשב בכך . לפיכך , הדרך לשלום מעשי , כלומר , להשלטת סדר בארץ ולמניעת אלימות , מתבטאת בשמירה ממשית על הסדר : זהו עניינה של לונדון , עניין ה"מיתקפה המדינית , " ודרך אחרת — אין .
|
|