|
|
עמוד:16
ההתקפות עליו , אך נראה היה לו בבירור , כי "זירתנו האמיתית היא המעמד הבינוני" ; לא יתכן להשלים עם מפלגה המטיפה לאידיאל נוסף על זר . של הציונות . הוא היד . משוכנע , כי טובת העניין מחייבת יצירת שיווי משקל בין היסודות החברתיים הבונימ את הארץ , ומכאן שיש לקעקע אחת ולתמיד את ה"הגמוניה הפועלית . " יתירה מזו : מבחינה אידיאולוגית לא ראה ז'בוטינסקי כל פסול במעמד הבורגנות , ואסור לו לכינוי "בורגני" שיהא מושג גנאי . הוא האמין ביוזמה הפרטית מתוך שהיה משוכנע בכך , שהיחיד והדחף האינדיווידואלי — הם הס המניעים את גלגלי הקידמה של האנושות . אסור לה לבורגנות שתיתפס לתסביר נחיתות ; אין לה במר . להתבייש בהישגיה על פני הדורות . החופש , השוויון והאחווה — עקרונות נשגבים ומקודשים הם , והבורגנות — היא שהכריזה עליהם לראשונה . מהפכת אוקטובר , שנתחוללה בסיסמת הגשמתו של הקומוניזם , היתה חזון מדוחים ; היא סייעה להרוס את אשיות העולם ואין בכוחה להקים היכל מפואר ממנו על הריסותיו . "האנושות אינה נעה לעבר הסוציאליזם ; היא מפנה לו עורף . " ואף זאת : התפיסה העל מעמדית של הרוויזיוניזם יסודה בהעדפת השיקולים הלאומיים על פני השיקולים הכיתתיים ; שקר הוא מושג ה"התיישבות העובדת , " ולא הפועל בלבד הוא הבונה את הארץ : בכל מה שנוצר בארץ ישראל טמונים שני אגלי זיעה — זה של הפועל ושל הבורגני ! וכדרכו של ז'בוטינסקי שלא לטשטש הבדלים ולחדד את הניגודים האידיאולוגיים , הכריז בפומבי . "אני בורגני , בן בורגני , בורגני בחסד עליון . " כן התוודה ז'בוטינסקי בגלוי , שהוא אינו גורס את הקבוצה ( הקיבוץ , ( משום שאין הוא מאמין לא בכוחן של הקבוצות מבחינה כלכלית ולא מבחינה פסיכולוגית . אשר לחקלאות — הוא היה משוכנע , כי כדי להרבות את האוכלוסיה היהודית בארץ יש לטפח במיוחד את התעשיה . גישתו לקיבוץ נבעה מקריטריון אחד בלבד : מי יפה כוחו לקליטתם של מספר רב של עולים , ומבחינה זו ברור היה לכל , כי גדול כוחה של העיר י מזה של היישוב החקלאי . ואשר לצד הפסיכולוגי — מתוך שהכיר ז'בוטינסקי את נפש האדם ויצריו לא האמין , שהניסויים הסוציאליסטיים בישראל יעלו יפה . אף על פי כן לא התייחס אל הקבוצה מתוך איבה . נהפוך הוא , הוא הכיר בחשיבותה והעלה על נס את מסירות הנפש העצומה של חבריה בעבודתם החלוצית , בכיבוש עמדות בנקודות מרוחקות , בייחוד בראשית שנות ה . 20 הוא רק לא הצדיק את הפיכתם ל"ילדי שעשועים" במשטר "תפנוקים . " משבר העליה הרביעית הביא את הפולמוס סביב שאלות המעמד לשיאו , ומתוך כך גם למתיחת קווי הבחנה ברורים בקרב המפלגות הציוניות בשאלות החברר . היסודיות . בשנתיים ומחצה מיוני 1924 עד סוף 1926 הגיעו לארץ כ 60 , 000 עולים . מספר הפועלים בהם לא היה מועט , אך החלק המכריע ביותר של העליה היה מבני המעמד הבינוני ( בעלי מלאכה זעירים , חנוונים וכיוצא באלה ) — ואלה שטבעו עליה את חותמם . רובם של העולים הללו ( כדי 80 ° / 0 בקירוב ) השתקעו בערי הארץ ( ירושלים , חיפה ותל אביב ) ותרמו תרומה נכבדה , בין השאר , גם לפיתוחה של המלאכה והתעשיה . מפלגות הפועלים בארץ מתחו ביקורת נוקבת על העליה הרביעית והתייחסו אליה מתוך זלזול גמור . מנהיגי "אחדות העבודה" תיארוה בצבעים קודרים ולא מצאו בר . כל נקודות אור . שתיים היו סיבות הביקורת הקטלנית : ראשית , מנהיגי הסוציאליזם חששו שמא יחולל ה"שטפון" הבורגני ההמוני בקיעים ב"הגמוניה הפועלית , " ושנית ,
|
|