|
|
עמוד:193
הרצאות בוועידה השנייה 29—26 ) כדצמכר ( 1926 א . "האורח הלבן" ועידתם ר ) שנייה של הציונים הרוויזיוניסטים מתכנסת בתנאים , שנבדלים במידה ניכרת מאותה אווירה , ששררה בוועידתנו הראשונה לפני עשרים חודשים . באפריל 1925 היתה ההסתדרות הציונית שרויה בערפל ורוד של אופטימיות בלתי מבוססת לגמרי . סיבות מקריות וצדדיות , שלא היה להן שום קשר לא לציונות ולא לארץ ישראל , גרמו אז לגידול ניכר של העלייה , ומה עוד — של עלייה אמידה 1 והציבור הציוני שכח , כי המשטר הממלכתי של ארץ ישראל לא זו בלבד שאינו מותאם לסייע לעליית המונים , אלא , להיפך — חייב להתגלות כמכלנזול , שאין להתגבר עליו , לקליטת מספר כזה של עולים חדשים ; והוא שכח אף זאת , כי בחוגי ההנהגה הציונית אין עוד שום רמז על תכנית התיישבות ; וכן שכח הוא את הכל והתמכר לחלומות ורודים ולמחיאות כפיים . ברור , כי באותו רגע היה תפקידה של ועידת הרוויזיוניסטים להכניס לשמחה , חסרת טעם זו , קילוח של פסימיות מפיגת שיכרון . עד כמה שהתאמתה הפסימיות שלנו דאז — על כך עצוב ומכאיב לדבר . בארץ ישראל משתולל משבר כלכלי , שעל ממדיו ועומקו אין עדיין לגולה מושג נכון . חוסר טעם הוא איפוא לנחם את עצמנו בכד , שלפי מה שאומרים " נגע המשבר רק בערים , במיוחד בתל אביב . " ראשית , גם זה , למרבה הצער , אינו כר לגמרי : שנית , 88 אחוז של עולינו שבאו לאחר המלחמה התיישבו דווקא בערים , ובמיוחד בתל אביב . ניתן איפוא לומר , כי המשבר פגע במחציתה ממש של כל עלייתנו שלאחר המלחמה , כלומר , במלים אחרות , אין זה אלא גזר דין חמור על התנאים והשיטות של כל עבודתנו מאז שנת . 1919 אולם הגרוע מכל הוא בכד , שהמוני העם אינם מקשיבים למנחמיהם ונוטים עוד להפריז בחשיבותה של תופעה זו . המוני העם נתונים בתבהלה וכבר מדברים על "חורבן . " בארץ ישראל עצמה , בחוגים רבים של היישוב , ניכר רפיון אמונה
|
|