על פי תורת ישראל איבוד עצמי לדעת הוא פשע חמור ביותר ונחשב כעברה דתית-מוסרית ברורה וחד משמעית. הטעם המרכזי לשלילה זו הוא: הערך הרב המיוחס לחיים והחובה הקדושה לשמר את החיים.
בתולדות ישראל אנו מוצאים מעשים רבים של התאבדות אינדיבידואלית והתאבדות קבוצתית הנובעים ממניעים אידיאולוגים של קידוש השם, להינצל מעברה חמורה ולא ליפול בידי אויב אכזר. כמו כן אנו מוצאים התאבדות מחמת הצורך לכפר על עברות חמורות ולחזור בתשובה, וכן מחמת אסון לאומי או אישי המלווה ברגשות של יגון וצער, ואף מחמת רגש של בושה שאין חטא בצדו.
מעשים אלו, לא זו בלבד שאינם נתקלים בביקורת שלילית, אלא חלקם הגדול אף זוכה ליחס חיובי בספרים החיצוניים ובספרות חז"ל, וליחס של כבוד והערכה בדברי כותבי הזיכרונות, פוסקי ההלכה ומורי הדור בימי הביניים. תופעות אלו מעלות את הצורך לבדוק מהם מקורות האיסור על איבוד עצמי לדעת. מה הם ההגדרות והתנאים לקביעת דינו של המאבד עצמו לדעת? באלו מקרים ותנאים מותר להתאבד? האם האדם ששם קץ לחייו בשל מחלה סופנית, הגורמת לו ייסורים קשים, נחשב למתאבד? האם שבוי מלחמה שהורג עצמו כדי להימנע מעינויים וכדי לא למסור מידע לאויב, נחשב למתאבד? שאלות אלה ואחרות נדונות בהרחבה בספר זה תוך תיאור מפורט של מעשי ההתאבדות במהלך הדורות וההתייחסות ההלכתית והמחשבתית אליהם.
הרב ד"ר יחזקאל שרגא ליכטנשטיין מרצה בפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן, במכללת 'מורשת יעקב' ובמקומות נוספים. ספרו הקודם 'מטומאה לקדושה' – תפילה וחפצי מצווה בבתי קברות ועלייה לקברי צדיקים.
אל הספר