ההלכה הראשונה בפרק זה מביעה יחס שלילי כלפי המאבד עצמו לדעת . היחס השלילי בא לידי ביטוי בצמצום ההתעסקות בקבורתו והפחתת ההספד והאבלות עליו : המאבד את עצמו בדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר . רבי ישמעאל אומר : 1 קורץ עליו הוי נשלה , הוי נשלה . אמר לו רבי עקיבא : הנח לו בסתמו , אל 2 תברכהו ואל תקללהו . אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו , אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת האבלים , מפני שהוא כבוד לחיים . כללו של דבר כל שהוא לכבוד החיים הרבים מתעסקין בו , וכל שאינו לכבוד החיים אין הרבים מתעסקין בו . מהניסוח השלילי בתחילת ההלכה - אשר משמש כעין כותרת או הצהרה עקרונית - משמע לכאורה שלא מתעסקים כלל עם גופתו של המאבד עצמו לדעת , ואפילו לא נוהגים בו דיני קבורה מינימאליים של ' מת מצווה . ' אך מיד אחרי קביעה סתמית זו בפתיחה , יש הבהרה מה עושים ומה לא עושים בקבורתו של המאבד עצמו לדעת . בניגוד למקובל בחברות אחרות , הסנקציות שנקבעו במסכת שמחות אינן כוללות פגיעה פיסית בגופתו של המתאבד ופגיעה ברכושו . . 1 רמב"ן גרס בתורת האדם , עניין ההספד ( מהדורת שעוועל , ירושלים תשכ"ד , עמ' פג : ( "נשלת" או "הו...
אל הספר