בעלי התוספות ותלמידיהם , בנסותם להסביר את מעשה ההקרבה של אבותיהם הראשונים ושל בני דורם , נזקקו למקורות השייכים ברובם לספרות האגדה . בראש ובראשונה הם הזכירו בדבריהם את הדרשה המצויה בבראשית רבה לד , יט ( מהדורת תיאודור אלבק , עמ' , ( 324 שבה בתוך הדרשה שאסור לאדם לאבד עצמו לדעת , הוצא במפורש מעשהו של שאול , שהמית את עצמו , מכלל איסור התאבדות . על כך הוסיפו מעשים שונים המובאים בתלמוד , שמהם עולה בבירור כי מותר לאדם ליטול את חייו במו ידיו כדי להינצל מעברה חמורה . המפורסם מכולם הוא הסיפור המובא במסכת גיטין נז ע"ב על ד' מאות ילדים וילדות שקפצו לתוך הים כדי להינצל מעברה חמורה , וזכו בכך לחיי העולם הבא . מעשה נוסף המובא אף הוא במסכת גיטין הוא המעשה הידוע ב"אשה ושבעה בניה , " שבו מעשה ההתאבדות של האשה משולב עם קידוש השם של בניה , והוא מתקבל כמעשה חיובי ונרצה גם במרומים כמשמעות בת הקול שאמרה "אם הבנים שמחה . " מקורות אלו עמדו אף בפני כותבי הזכרונות והפיוטים והם עושים שימוש בפסוקים שהובאו במקורות אלו . בכרוניקות ובפיוטים מובאים אף ביטויים הלקוחים מתיאור מותו של שאול בספר שמואל . כותבי הזכרונות עש...
אל הספר