ספר זה עוסק במופעיה של דמות אם החייל, אם הלוחם, בספרות העברית החדשה. שורשיה של דמות זו נעוצים גם בדמותה הארכיטיפית של "אם הבנים" מן המקורות היהודיים, המעודדת את בניה להקריב עצמם על קידוש השם, גם בדמותה של האם הספרטנית השולחת את בניה לנצח בקרב, כפי שנחרתה בתרבות המערב. הספר בוחן את גלגוליה של דמות זאת בספרות העברית המודרנית וכן את הופעתה, משנות התשעים ואילך, של דמות אם חדשה, ביקורתית ולעיתים אף מתנגדת, שהתעצבה בהשר את נשים שפעלו בתנו עות המח אה סביב מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה הראשונה.
הסוגיה המרכזית שנבחנת בספר עוסקת במרחב הפעולה של אם החייל: מה מרשה הספרות העברית לדמויות של אימהות לחיילים לרצות או להתנגד לו; מה היא אוסרת עליהן לחשוב, לבטא ולעשות, ומהן הסנקציות הסמויות והגלויות שמופעלות כלפי אימהות שמעזות לחרוג מן המקום שהוקצה להן. בפרקים השונים מוצגות פרשנויות פוליטיות ללא-מודע הלאומי-מגדרי ביצירות וכן לנטייתה של הספרות העברית – למרות החופש שמעניק הבדיון - לציית לכלליה הבלתי כתובים של האידיאולוגיה הציונית ולא לקרוא תיגר על ציווייה. המהלך נע מתקופת התחייה עד לעשור הראשון של שנות האלפיים, ומציע, לצד הדיונים ביצירות מאת י"ח ברנר, מ"י ברדיצ'בסקי, אביגדור המאירי, נתן אלתרמן, משה שמיר, עמוס עוז, חנוך לוין, יהודית הנדל, יוסף אל דרור, אורלי קסטל בלום, בתיה גור ודויד גרוסמן, גם קריאה ביקורתית בטקסטים לא בדיוניים, ובהם ההספד שחיברה המשוררת יוכבד בת-מרים לזכר בנה שנהרג ב 1948- וקטעים מנאום של מרים פרץ.
אל הספר