בשנים 1934-1932 הגיע הרוויזיוניזם לפרשת-דרכים. התמורות שחלו במצב קהילות-ישראל במזרח ארופה ובחזית הציונית בארץ היו מרחיקות-לכת וחייבו התוויית כיוון חדש. הבעיות נתחדדו ושוב לא ניתן היה להסתפק בפתרונות-טלאי ובתקנות-שעה. בעקבות ה"ספר הלבן" (1930) והגזירות על העלייה וההתיישבות חל קרע עמוק עם אנגליה. "ברית הבריונים", שנוסדה בארץ-ישראל, ביוזמתו של אב"א אחימאיר, ביקשה להעתיק את מרכז-הכובד של המערכה הציונית מן החזית הערבית אל חזית השלטון הבריטי בארץ ("ממשלת חברון") - אויבו העיקרי של עם ישראל במאבקו לשחרור לאומי. ה"ברית" קראה את הנוער העברי להניף את דגל המהפכה הלאומית, לנטוש את דרכה האידילית של הציונות, שסמכה על חסד-לאומים ועל הבטחות בריטיות, להכיר במושכל היסטורי האומר, כי לעולם דרכו של משיח לעבור על "גשר של ברזל", לא "גשר של נייר". רוח מהפכנית זו הביאו עמהם חברי הסיעה ה"מאכסימאליסטית" לוועידה העולמית החמישית של ברית-הצה"ר בווינה (אוגוסט-ספטמבר 1932). מצעם הקיף שלושה עקרונות-יסוד לפעולה: לפרוש מן ההסתדרות הציונית ולפתוח בפעולה מדינית עצמאית, להעניק לראש התנועה מעמד של מנהיג (אחימאיר טוען בוועידה, כי המאה ה-20 היא מאה של דיקטטורה ונוער) ולהקנות לו סמכויות מלאות בניהול ענייני התנועה, ולהיחלץ למלחמה גלוייה נגד המשטר הבריטי.
אל הספר