קריאה בקטעים אינטימיים או ארוטיים בספרות העברית המקורית והמתורגמת מעורת אי-נוחות ותהייה. נדמה שבין אוצר המילים הקליני מן הקוטב האחד, ובין הסלנג הנמוך, שברובו אינו עברי, מן הקוטב האחר - חסר רובד מורכב ומגוון של כלי ביטוי לשוניים וספרותיים. חסר זה הוא תוצאה של עשרות שנות התעלמות מייצוגי מין ומיניות בספרות. דיכוי הארוטיקה היה חלק מהבניית ה"צבר הפוריטני". מדוע הייתה הדחקת הארוטיקה נחוצה ליוצרי דימוי הצבר? איך נדחק הרפרטואר הארוטי לשולי התרבות והופקד בידי מחנכים/רופאים שכתבו או תרגמו ספרי הדרכה מינית, או בידי מתרגמים וסופרים חובבניים שכתבו או תרגמו רומנים זעירים? דיכוי הארוטיקה מנסה להשיב על שאלות אלה ועל אחרות העולות מקריאה בספרות העברית. לראשונה נחקרת כאן לעומק שאלת זהות הצבר מנקודת ראות של ייצוגי מין ומיניות, באמצעות הטקסטים הקנוניים והלא-קנוניים שהשתתפו בעיצוב הזהות החדשה. מוצג הפער שבין התרבות הייצוגית הפוריטנית לבין התרבות הנמוכה, בין מה שנמכר בחנויות הספרים לבין מה שנקנה בקיוסקים, ונחקרים היחסים הסמויים בין שתי המערכות. לראשונה מוצגים בפני הקורא הצנזורה - ובעיקר הצנזורה-העצמית - שפעלו להגדיר מה רצוי ומה לא רצוי לעברי החדש.
אל הספר