בעשורים הראשונים של המאה ה-20 היו התנועות החרדיות בנסיגה דמוגרפית ובמגננה רוחנית. השואה פגעה בתנועות אלה יותר מבכל התנועות האחרות בעם היהודי: כל המרכזים הגדולים שלהן נהרסו כליל.
אף-על-פי-כן הצליחו להשתקם במהירות מפתיעה, להקים מרכזים חדשים בארץ ובארצות הברית, ולעבור ממגננה למתקפה רעיונית.
כיצד הצליחו התנועות החרדיות לפרוץ את המחסום הרוחני, שנראה לרבים כהפרכה מוחלטת של יסודות האמונה החרדית ב"השגחה"? כיצד הצילו את אמונת השרידים ובינהם? כיצד חיזקו את האמון במנהיגות הרוחנית, שלכאורה נכשלה ואיבדה את דרכה, ועברו מייאוש להרגשת ניצחון?
תשובות לשאלות אלה יש לחפש בהגות שהנחתה ועיצבה דפוסי התנהגות דתית מחזקת ומחדשת אמונה, שיסודותיה הונחו כבר בשנות הנסיון הנורא עצמן.
אל הספר