הגדרתה של "חרדיות" בהגות היהודית הדתית של המאה העשרים היא לכתחילה מוסדית תנועתית . מדובר בהגות שנוצרה על ידי הוגים שהיו מנהיגים ומורים מזוהים ומוכרים במגוון התנועות שהתארגנו על בסיס הזדהותן העצמית כתנועות חרדיות . מבחינה זו אין שום קושי להצביע על המאפיינים המרכיבים את המכנה המשותף האידיאולוגי של ההוגים הללו : התנגדות רדיקלית לכל צורה של השתתפות שמתוך מעורבות חיובית גלויה וישירה בתרבות המערבית המודרנית הסובבת ; דחייה רדיקלית של רעיון האמנסיפציה של היהודים , דרך כניסה מלאה או חלקית לחיים החברתיים , התרבותיים והפוליטיים של סביבתם ; שאיפה להיבדלות רדיקלית מן הסביבה מכל הבחינות הללו ; דחייה עקבית רדיקלית של כל תופעה השכלתית , הגותית והתנהגותית , שעלולה להסגיר בגלוי ומתוך חיוב מאפיינים של המודרניות ; היאחזות עיקשת וקנאית במאפיינים המסורתיים הבולטים שגיבשו את הזהות היהודית הדתית והחברתית תרבותית במערב ובמזרח אירופה לפני הופעת התנועות המודרניות שנענו בחיוב לאמנםיפציה . משום כך הודגשו במיוחד הבחינות הבאות : הנאמנות לנורמות של ההלכה , בייחוד בכל מה שנוגע לאורח החיים הניכר כלפי חוץ - ההופעה החיצו...
אל הספר