ביאליק הוא המשורר המוחמץ ביותר בתרבות הישראלית.
הוא המשורר המפורסם ביותר שלה, אבל כמידת פרסומו מידת כיסויו. היותו "המשורר הלאומי" בצד היותו חובה לימודית שהשתגרה בבתי הספר כיסו כמעט כליל את היותו משורר יחיד במינו, מעודן, נועז ומקורי ביותר.
מהפכנותה של שירת ביאליק הייתה ביצירתו של דיבור על עולם הרגשות האנושיים — רגשות שלא היה להם פתחון פה בשירה העברית והיהודית. שירת ביאליק נתנה מילים ועולם לצער הפרטי הכמוס ביותר, לאושר הילדותי, לדיכאון ההרסני, החונק, לזעם ולחדוות הארוס החוגגת.
השירה הזאת מתווה דמות של אדם הרחוקה מאוד מן המושגים השגורים על אודות "האדם החדש" של התנועה הציונית; אדם בעל תודעה עמוקה עד תהומיות, חושנית, עדינה להפליא, פעורה, המשתרעת בין זהות גברית רבת־כוח ובין זהות נשית חשאית, בין עוצמות יצר סוחפות ובין קדרות ויגון משתק.
"כינור ערוך" עוסק בשירת ביאליק כלשון של תשוקה — תשוקה להיות בקולו של קורא, להיות צליל ולחולל הדים בנפש ובעולם.
לשונה היא ארוטית, כי הארוס הוא המישור שבו היא מתרחשת, גם אם נושאיה מפליגים הרחק ממה שמובן במילה הזאת בדרך כלל. זוהי קריאה הרואה בשירים דיבור לא גמור; דיבור הבא לחולל הד, רעד וקול.
לפעמים הוא רועם — כב"בעיר ההרגה", אבל לרוב מבקש דווקא מענה חרישי, יחיד במינו, החושף את האישי והחד־פעמי ביותר, החורג מכל יחד והחותר תחת כל קהילה.
אל הספר