ההיפתחות לקראת המראות והחדירה אל תוכניהם , מן הבית השני ואילך , יוצרת בקרב ה"זולת" המשורר גודש רגשי המבקש להתפרץ בבכי : ועוד כאלה וכאלה תספר לך השממית מעשים נוקבים את המח ויש בהם כדי להמית את רוחך ואת נשמתך מיתה גמורה עולמית — והתאפקת , וחנקת בתוך גרונך את השאגה וקברתה במעמקי לבבך לפני התפרצה , הדיבור על האיפוק , עצירת הבכי ואצירתו , הוא התהליך הבולט ביותר והוא המהווה את החוט העלילתי הגלוי של הפואמה , המקביל לחוסר האיפוק , ההתגברות עד השתוללות בהתנהגותו של האל הדובר . אין המדובר באיזו מגמה אנטי לקרימוזית , הדוגלת באיפוק הרגש בנוסח הקלאסי , היאה לדמויות גיבורים גבריים " סטואים , " אלא במהלך המבקש לכונן רגש שלא " יישפך" באורח לא מודע , כמעשה אוטומטי של פליטה והפרשה של המועקה , אלא יצטבר ויהפוך לחלק חיוני , מודע ונוכח בתוך כלי ה"אני . " יותר מזה : אצירת הכאב הלא נבכה אינה רק התמלאות , אלא היא ראשיתו של תהליך התפתחותי פנימי של גדילה . הכלת הרגש היא בנייתו של מרכז זהות באדם החווה כאב . כאבו הוא עצמיותו : ואתה גם אתה , בן אדם , סגר בעדך השער , ונסגרת פה באפלה ובקרקע תכבש עיניך ונצבת כה עד בו...
אל הספר