אלוהים או הטבע? — ארוס של אור ויערות

הקול האלוהי איננו דיבור מילולי , אלא הוא אוושת הרוח בקני השיבולים , הוא דבר הנאסף מהירקמות האור " ) זיז ( " או מהיעדר גמור של קול או מתנועת ראשיהן של השיבולים . אי אפשר שלא לשמוע בבית הזה את קול האונומטופאה העדינה והעשירה הצומחת אחרי המילה " ואשמע" ומקיפה את הדיבור במצלול חרישי ההולך ומצטופף עוד בבית הבא , הרביעי , וככל שהוא מצופף הוא נעשה חרישי יותר : אבאה בבר ואחבא , ובקומת שבליו אטבעה , אתבולל בין שפעת גבעוליו , אסחף בשטף גליהם , אקשיבה דמית היער , את רזי החרש אשמעה , אט אזני אל לחש העצים ואשמע סוד שיח עליהם . מהלך קריאתו של השיר בקול יגלה את הדרך שמבקש ביאליק לכבוש באמצעות השיר הזה ; את התפנית שהוא מבקש לחולל בקורא ובדמות האדם המתעצבת דרכו — מן המילה הראשונה ממש . הפתיחה הרטורית , הגרנדיוזית , איננה באה לסמן את אופיו של השיר כולו , אלא ליצור מעין אקורד פתיחה חזק , המכיל תפנית בוטה מאוד , ורק על רקע התפנית הראשונה תובן השנייה , המעודנת , החרישית , הארוטית . הן לא ככנף רננים נתפשת , מתמלטה לחפש ברננה , אף לא ככפיר נכבש , בטח , המשבר את בריחיו לברח ככלב , ידידי , ככלב ממעניו , בזה נפש...  אל הספר
עם עובד