קריאתו הראשונה של " עם פתיחת החלון" היא מעשה שונה בתכלית מקריאתו השנייה : קריאתו הראשונה מעלה על הדעת חוויה של היפתחות גדלה והולכת , התפעמות מיפעת העולם , האביב והאור , ושמחה גואה ועולה עד אקסטזה צועקת . בקריאה הזאת נראית פתיחתו החשוכה , בשני בתיו הראשונים , כמין מבוא אטי מתוכנן היטב , מעין המתנה לפרץ האור והרעש שיבואו בבית השלישי , כמין מבוא אדאג'ו מסתורי בפתיחת סימפוניה קלאסית , המכין " אלגרו קון בריו" סוחף . ואם אמנם יקשיב הקורא רק לדינמיקת העצמות שבשיר הוא ישמע פרק הפותח בלחש , מתפרץ פתאום בשטף עולץ , שותק לרגע בשנית , ומסתיים ברעש הגובר והולך בסיומו עד שיא מחריש אוזניים . אבל קריאה זהירה יותר תגלה כי הצעקות הללו בסיומו של השיר , בתוך חוויית האור , והאושר הבא עמו , הן : אלו שבע שמשות , אל , במרום תלית , נפשי סבאת האור לא יכלת רוית — רבה אורים , אל נאור , הב אור ! בשיאה של אקסטזת האור והאושר , בשיאו של סחף הממלא " כל חור , " פורצת פתאום מפיו של הדובר קריאה שבמבט ראשון נראית אולי כביטויה החוגג ביותר של שמחה : הקריאה לעוד ועוד , המבקשת להבטיח המשך לעצמתה וליופייה של החוויה . אבל הניסו...
אל הספר