ה"לב" הוא מרכז זהותו של ה"אני" המשורר . קריאה בשירת ביאליק לפי רצף היווצרותה יכולה להבחין בהתפתחותו של ה"לב" מאותו סמל רומנטי חבוט , מורשתה של שירת " חיבת ציון , " המייצג הוויה פנימית הממונה על הרגש , או נכון יותר , על הרגשת הרגש . הלב הזה הוא נציגו השגור של הזולת הפנימי המאפשר את השיח הלירי , כב"הרהורי לילה" ( תרנ"ב : ( ולמה , לב אמלל , תבקש להבל מרגע בבכי , נחומים באבל ? אבל כבר ב"בערב היום" ( תרנ"ה ) יוצא ה"לב" מתחום השגרה הסמלית הזאת : ה"אני" פונה אל לבו ומביט אל תוכו ומגלה בו מרחב הדומה לבית . ביאליק מפעיל באורח מרתק את המונח האנטומי " חדרי הלב" להפיכת ה"לב" הסמלי למרחב מוחשי : אך למה , לבי , תדוה כה ? מי הטיל בחדריך צל , אפלת עד וחשכת אל ? מדוע אתה זעף , סר — יש מרחב יה — ולך הוא צר . הלראות ירע לך בגבר אשון החשך על האור ? כי מה הכאב ומה החלום הבאים אט עם צאת היום . ומושכים את הלב התם אל קצוי עד , אל אחרית ים ? ה"לב" ב"בערב היום" נעשה זולת ממשי . אין זה עוד מושג כללי ומעורפל בדבר מחוז הרגשות שבאדם , אלא נוכחות מוחשית , בעלת מקום ומרחב משלה , מעין דמות המתגוררת בבית פנימי , וקובעת...
אל הספר