יחסו המוצהר של ביאליק ליהודה הלוי הוא אמביוולנטי למדי . בסוף הרצאתו על ר' יהודה הלוי ( אודסה תרע"ג ) הוא מכריז אמנם : " אז ( כלומר — בימי תיקונה השלם של העברית מקלקלות הגלות ) תשוב גם השירה העברית מגלותה , ונזכיר את זיכרון משוררינו הלאומיים , שבראשם עומד ראש וראשון — המשורר הנשגב , ר' יהודה הלוי " ! אבל באותה הרצאה , שהוא מגלה בה הערכה עמוקה לספר הכוזרי ( וגם בקיאות גדולה בו , ( הוא מביע הסתייגות משירתו . הלוי , שקלט את " הצורה הלאומית" ( הכוונה היא בעיקר לצורות תחביריות וריתמיות של הלשון — א"ה , ( נכשל בבואו לצרף את "הצורה הלאומית" לשירה : ריה"ל היה החוקר הראשון שיסד את הרעיון הלאומי על יסוד זה , שהרעיון , התוכן הלאומי , קשור בצורה לאומית באופן כזה , שלא יצוייר זה בלעדי זו . [ ... ] והנה איש כריה"ל , שבספרו הבין כל כך את ענין הצורה העברית לעמקה ולרחבה , שכח אותה לגמרי בבואו לכתוב את שיריו . בשירתו לא השיג ריה"ל את פשטותה של צורת היצירה העברית . הצורה העברית הטהורה הידועה לנו מן התנ"ך . יחסו השולל של ביאליק לפואטיקה של השירה העברית בימי הביניים היה גורף . הוא כלל בו את הפייטנות הקדומה ...
אל הספר