העברית , כותב יהודה הלוי בספר הכוזרי , " היא השלמה בלשונות , שכינוייה מתאימים ביותר לכל הדברים אשר עליהם יורו . " הוודאות הילידית הזאת בדבר הקשר התוכי , הראשוני , בין הלשון העברית לבין ה"עולם , " קושרת אותה במישור מיתי , שבו הייתה הלשון שותפה בבריאת העולם . היא " הלשון האלוהית , לשון אשר האלוה בראה ולימדה לאדם ושמה על לשונו ובלבו , היא בלא ספק השלמה בלשונות [ ... ] ואף המלאכים מרגישים בה יותר מבכל לשון" " ) מלאכים" — הנביאים . א"ה . ( ההנחות הללו הן יסודו של המרחב הפואטי של יהודה הלוי . הלשון עצמה מגדירה " עולם , " אך היא גם הגדרתו ה"מתאימה" ביותר . היותה הלשון האלוהית הופכת את הכתיבה והדיבור בה למעשה המתרחש בתוך מרחב של כוח בורא . עצמת הסימון של העברית אינה מסתכמת אפוא בהצבעה על " דברים , " אלא יש בה איכות של יצירה ובריאה . אין מדובר באיזו מיומנות מאגית , אלא בכניסה למרחב טעון אנרגיות בוראות מעצם טיבו . רק מתוך תפיסת הלשון הזאת יובן הקשר האימננטי בין נסיעתו של יהודה הלוי מספרד לארץ ישראל ב 1140 לבין היותו משורר , לוי , נצר ללוויים . על מפת העולם הנגלה , על ארצותיו , ימיו ומרחקיו , הי...
אל הספר