מרחב הדיכאון בשירת ביאליק הוא מקום שואב , המושך אליו את כוחות החיים . הוא צמא ו"סובא" אורות כב"עם פתיחת החלון , " וקולו מקטרג ומכבה התלהבות כקולם של חוטי הטלגרף ב"משירי החורף" ב . בהיותו שואב , הוא מעין מרכז לעולם המקיף אותו . השירים שנוצרו בזיקה אליו מכילים עדות תבניתית ברורה לכוחו — היא התבנית המעגלית , המחזירה את נוכחותו אל חזית הדיבור שוב ושוב , לפעמים בשינוי הדמות ולפעמים באותה דמות עצמה , כבית החוזר בסיומו של "הכניסיני . " אבל כפי שמראה שיר כ"ויהי מי האיש , " שתואר בסוף הפרק הקודם , יש שה"אני" מגלה את דבר קיומו של מעין " אני" נוסף השרוי במרחב אחר , דמות שה"אני" מקים בכוחו המדמה ומציב אותה בעולמו כנוכחות חיצונית . כאותו " איש [ ... ] בן חורין וישר קומה ממני , " המביט בעולמו המיוסר של ה"אני" הסגור במעגליו , ומזיל עליו דמעה של חמלה הגואלת את ה"אני" מתחושת החרפה הנוראה האופפת אותו בסגירותו . קליפת הבושה , אותה קליפה של בושה שהדובר ב"הכניסיני" מצליח במאמצים רבים להבקיע לרגע קצר , היא רק שכבה אחת במעגלי הסגירה של מרחב הדיכאון , אולי הפנימית ביותר , הרכה והפגיעה ביותר , והזעם והאיבה מקי...
אל הספר