מן הרגע הראשון מתייחס השיר למערבולת התגובות החושיות , הנפשיות והאינטלקטואליות הרוחשת בתודעת הבא אל עיר ההרגה . הניסוח "ולא תעמד על ההרס ועברת משם הדרך" הוא הכניסה המרתקת אל עובי הפקעת הרגשית : הצירוף מושתת על שתי משמעויות שונות וסותרות . הראשונה מושתתת על " לא תעמד על דם רעך" ( ויקרא יט , טז ) שפירושו לא תתעלם מאסונו של רעך . והשנייה מושתתת על שימושו של הצירוף " לעמוד על" בלשון חז"ל שפירושו " להבין , " או " לרדת למשמעותו של דבר . " יוצא מכך ש"ולא תעמד על ההרס" מצביע על הבנה ומיד אחריה על אי הבנה , על מעורבות ומיד אחריה — על התחמקות . ( למעשה , שינוי משמעותו של הצירוף " ולא תעמד על ... " מגולל עלילה היסטורית סמויה שמתרחשת במעבר הפראטקטי במישור האינטרטקסטואלי , במעבר בין שני עידנים בתולדות הלשון העברית : הצירוף מחזיק את משמעותו הראשונה , החיובית , הארכאית יותר , ובו בזמן את משמעותו השנייה , השלילית , המאוחרת יותר . האדם האומר את המילים הללו , מבטא אפוא את תהליך השינוי ההיסטורי כתהליך של שינוי סמנטי — מהבנה לאי הבנה ( . ביאליק מעצב כאן ביעילות מרתקת את מבוכת המצפון ואת מגבלת הקליטה של ה...
אל הספר