"אין ספק שהנביא הגדול ביותר שקם לנו בימי המלוכה, לפני חורבן ירושלים, וגם האומלל והשנוא ועז הרוח ביותר, היה ירמיהו. הוא לא נפחד מבית כלא, ממכות וגם מן המוות עצמו - ובחר להגיד לעמו האמת המרה עד הסוף [...] הוא ידע כי לא לעולם חוסן, והיה בטוח שלא יעבור זמן רב - לא יותר משבעים שנה ובבל תתרופף ותיפול [...] ירמיהו אהב את עמו וגם האמין באחריתו - ואמונתו נתקיימה עד היום הזה". דוד בן גוריון, דברים ביום הולדתו ה-84, שדה בוקר, תשרי תשל"א (אוקטובר 1970)
בחברה בת ימינו נתפס ירמיהו כנביא החורבן וכאיש הקינות של תשעה באב. החברה היהודית של דור ההשכלה וראשית הציונות לעגה לדמותו של ירמיהו.
האתוס הציוני ורוח הלאומיות הישראלית (חילונית ודתית כאחת) התעלמו ממנו, ואימצו את ישעיהו כנביא המבשר את התקומה והנחמה ואת עמוס כנביא המופקד על תיקוני החברה. הסיפור של הנביא המיוסר הזה עדיין לא סופר כהלכתו.
העימותים בעולמו של ירמיהו מעסיקים גם היום את העיתונות הישראלית, אך תולדותיו לא היוו מעולם מקור השראה לדיון הישראלי בשאלות הקיומיות של זהות, תרבות, לאומיות ועצמאות. ספר זה בא לעורר שיח ציבורי במרחב החיים הציוני ולפגוש את ירמיהו במלוא קומתו ובעומק המורכבות שבו.
אל הספר