כיצד אפשר לתרגם את המסורת היהודית לשפה מודרנית?
שאלה זו מרחפת מעל כל הדיונים העכשוויים במשמעות הזהות היהודית. האם אפשר בכלל לשמר זיקה כלשהי בין מסורת שהאמינה באל חי ובין תודעה מודרנית שנואשה מאלוהים? בספר זה מבקשות שאלות אלו מענה בהגותו של אברהם יהושע השל. במפתיע, השל מופיע למולן ובפיו סדרה של שאלות אחרות: האם איבדנו את האמון ביכולת להיפגש? האם אבדה לנו תחושת הפליאה? האם נואשנו מן התקווה לשמוע את קולו המוסרי של אלוהים? לאורן של השאלות החלופיות האלה מתגלה הגותו של השל כהגות שאינה דתית ואינה חילונית, אינה מודרנית ואינה פוסט-מודרנית, אינה מיסטית ואינה פונדמנטליסטית. מי שחש בצרות אופקיה של תרבות זמננו עשוי למצוא בהגות זו אלטרנטיבה ייחודית.
אברהם יהושע השל (1972-1907) היה הוגה הדעות היהודי המוכר ביותר בארצות-הברית של שנות השישים, הן בזכות הגותו והן בזכות היותו אקטיביסט חברתי בולט. כהגותו אף אישיותו ייחודית ביותר. בילדותו יועד להיות אדמו"ר בוורשה, בבחרותו הוכר כמשורר מחאה בווילנה, בצעירותו כתב עבודת דוקטור בברלין (על הנבואה), ובזקנותו למד חסידות עם בני דור הסיקסטיז. הוא היה חסיד שלימד בבית המדרש הקונסרבטיבי; יהודי שחבר לרעהו מרטין לותר קינג בהנהגת המאבק לזכויות השחורים; ומתנגד לקדושת הארץ שחש כי השכינה פונה אליו מבעד לאבני הכותל
אל הספר