הוגים יהודיים-צרפתים בני-זמננו – לוינס, בני לוי, ליאון אשכנזי, משוניק, טריגנו, אמדו לוי-ולנסי – ביקשו להעלות שאלות פילוסופיות קונקרטיות מתוך מצבים אנושיים בסיסיים. הם זנחו את המושגים השאובים מהשפה המטאפיזית, התיאולוגית או הדתית, מושגים שהפכו בצרפת החילונית לנחלת העבר. דוגמא בולטת לנטייה זו ניתן למצוא אצל עמנואל לוינס, מהבולטים מבין הוגים אלה, שהעמיד את ה"אחר" במרכז הגותו. האחר של לוינס אינו ראשית כל אלוהים הטרנסנדנטי אלא הזולת, האדם האחר, וליתר דיוק פניו של הזולת. הפניה התיאולוגית של לוינס ל"אחר" כאלוהים נעשית מתוך המציאות הפרוזאית של פני הזולת, וזה האחרון יכול להיות כל אדם: קרוב-משפחה, אבל גם חבר או פשוט עובר אורח.
מושג ה"אחר" הוביל לשלל שאלות חסרות תקדים בהגות היהודית: שאלות פסיכואנליטיות, פוליטיות, לצד שאלות הלקוחות מהפילוסופיה של השפה. מה הקשר שלנו עם אותם אחרים הקרובים אלינו ביותר? – הורינו או ילדינו. מה הקשר שלנו עם כל האזרחים החיים אתנו באותה חברה? – זו השאלה הפוליטית. לבסוף, בעקבות מפנה השפה של הפילוסופיה הצרפתית בשנות ה-60 וה-70, ההגות היהודית-צרפתית הפנתה את השאלה אל השפה היהודית עצמה: מהו טקסט יהודי? הטקסט המקראי או הטקסט המדרשי-תלמודי המתלווה אליו? ובכן, ההגות היהודית-צרפתית בת-זמננו צמחה מתוך המציאות המוחשית ביותר, ובמובן הזה ניתן להגדירה כהגות "מטריאליסטית". כדי להבינה עלינו להתבסס על הישויות הבסיסיות ביותר: אות, גוף, קהילה.
אל הספר