מאז "המהפכה החוקתית" ניצבת שאלת הביקורת החוקתית בבית המשפט במוקד דיון ציבורי, אקדמי ופוליטי. מחקר זה בוחן את ההתפתחות הגלובלית של הביקורת החוקתית, את הכתיבה התאורטית בנושא ואת המודלים הקיימים בעולם כדי לענות על השאלות שלהלן: מהו המודל הראוי לישראל? באיזה הרכב ראוי לפסול חקיקה של הכנסת? האם יש מקום לאמץ "פסקת התגברות"? האם ראוי לשנות את שיטת בחירת השופטים או לצמצם את זכות העמידה בבג"ץ?
מחקר המדיניות מציע מודל חדש לביקורת חוקתית בישראל שלפיו סמכות הביקורת החוקתית תעוגן מפורשות אך תיוחד לבית המשפט העליון. עיצוב מרכיבי הסמכות ייצור איזון כוחות חדש בין הרשויות באופן שיאפשר לבית המשפט לבצע את תפקידו אך להפעיל את סעד בטלות החקיקה – "נשק יום הדין" – רק בהרכב מורחב של לפחות תשעה שופטים ורק כאשר יש הסכמה רחבה ברוב מיוחד של שני שלישים מתוך ההרכב המורחב. בהיעדר רוב מיוחד יוכל רוב רגיל להכריז על "אי־התאמה חוקתית" ולהחזיר את החוק לדיון בכנסת. הצעה זו עדיפה ממודלים אחרים מסוג "פסקת התגברות" או "אי־שפיטות" של נושאי דת ומדינה. בהיעדר מנגנוני איזון ובלימה מספקים יש לשמור על ביקורת חוקתית כשכבת הגנה הכרחית על חוקי היסוד וזכויות האדם.
המודל המוצע מבקש לקדם דיאלוג בין הרשויות, לחזק את מנגנוני ההגנה והכיבוד של זכויות בהליך הפוליטי וליצור איזון עדין בין ביקורת שיפוטית מיטיבה ועצמאית ובין כיבוד השחקנים הפוליטיים אשר להם הלגיטימיות הדמוקרטית והם הנושאים באחריותיות.
אל הספר