|
|
עמוד:9
9 הקדמה | יובל שני מחקר מדיניות זה עוסק בשאלה מרכזית לעתידה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, המחויבת לערכים של שלטון החוק, הפרדת רשויות והגנה על זכויות אדם : כיצד יש לעצב מחדש את יחסי הגומלין בין רשויות הממשל השונות בכלל, וכיצד יש להבנות את סמכותו של בית המשפט העליון להפעיל ביקורת חוקתית על חקיקה ראשית של הכנסת בפרט . מכיוון שהביקורת החוקתית קשורה לסוגיות בסיסיות של חלוקת הכוח הפוליטי וקביעת הסמכות לקבוע את גבולות הכוח לחוקק, חשיבותה העקרונית רבה והיא רלוונטית לכל דמוקרטיה . זאת ועוד, במדינות רבות שבהן השאלה בדבר גבולותיו של הכוח השלטוני והלגיטימיות של אופן ההפעלה שלו שנויה במחלקות עזה, נושא הביקורת השיפוטית על חוקתיות חוקים ( להלן : ביקורת חוקתית ) טעון מאוד מבחינה פוליטית . כמו בנושאים חוקתיים רבים אחרים, המקרה הישראלי מורכב במיוחד : לא רק שהמחלוקת הפוליטית בישראל מתמקדת יותר ויותר בהיקף הרצוי של הביקורת החוקתית ( מהטעמים שיפורטו למטה ) , אלא שבהיעדר חוקה מקיפה אפילו התשובה לשאלה מה לגיטימי לפי כללי ״המשחק החוקתי״ המצוי אינה מוסכמת על הצדדים למחלוקת . למתבונן מהצד קשה לעיתים להבין את עוצמת הוויכוח המתנהל בישראל סביב מעמדו של בית המשפט העליון ואת מרכזיותו בזירה הפוליטית . לכאורה, הביקורת החוקתית בישראל מוגבלת בהיקפה — שכן רק הוראות ספורות בחוקי היסוד הקיימים מאפשרות לפסול חוקים שסותרים אותם, ובפועל נראה שבית המשפט העליון משתמש בסמכות הפסילה בזהירות רבה ( מאז 1995 נפסלו
|
|