צווי–מניעה תופסים מקום חשוב בין הסעדים האזרחיים, והם מבין הנפוצים והמבוקשים ביותר בבתי המשפט. תורת צווי–המניעה התפתחה במשך עשרות שנות השפיטה בישראל על יסוד דיניהיושר וההלכות הנוהגים באנגליה, והתגבשה כמערכת–כללים די ברורה.
בתי המשפט פעלו מכוח הוראה בסעיף 75 לחוק בתי המשפט ]נוסח משולב[, התשמ"ד 1984- , )להלן, לשם הקיצור, "חוק בתי המשפט"( שהסמיכה כל בית משפט להעניק את הסעד של צו מניעה, וההליכים התקיימו, כאמור, על פי ההלכות שנקבעו באנגליה ואומצו על ידי בתי המשפט.
בשנת התשס"א תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984- )להלן, לשם הקיצור, "תקנות סדר הדין האזרחי"( ונעשה בהם חריש עמוק בכל נושא הסעדים הזמניים, עם חידושים רבים, שרובם היו פירות הפסיקה והניסיון שהצטבר בבתי המשפט בהפעלת ההליכים הקשורים במתן סעדים זמניים.
לראשונה הוכנסו למסגרת התקנות בתיקון הנ"ל גם צווי המניעה, מכוח הגדרת "סעד זמני" בתקנה 1 הכוללת "צו –עשה וצו–לא–תעשה".
על אף זאת, לא תמיד יודעים בעלי–הדין לנווט נכונה את ענייניהם בנושא זה, ולא פעם חוטאים הם במעשים העלולים לשלול או לסכן סעד זה כמגן על זכויותיהם, שהרי הוא נתון לשיקול–הדעת של בית–המשפט.
בחיבורי זה נסיתי לתרום לתחימת התחומים ולקביעת מסגרות ברורות יותר (מתוך פתח דבר למהדורה השניה).
אל הספר