צו–מניעה מופנה לאדם והוא מורה לו לעשות מעשה או להימנע מעשותו . הצו , על–כן , מחייב אותו אישית לקיימו . אף אם הצו מתייחס לעשייה או להימנעות מעשייה בנכס , אין הצו מתייחס לאותו נכס , ואין הוא דבק בו מכל בחינה שהיא . על–כן , כל אדם אחר , שלגביו לא ניתן הצו , יכול להמשיך ולפעול באותו נכס . שונה הוא העיקול . זה מטיל מעין שיעבוד על הנכס עליו הוטל , והוא מונע מכל אדם , אף מי שלא היה צד להליך המשפטי שבו הוטל , מלעשות בו כל פעולה , כל עוד העיקול תקף . כאשר לא ניתן להטיל עיקול על נכס , ניתן להשתמש בסעד של צו–מניעה , אולם , כאמור , תוקפו - בהשוואה לעיקול - מוגבל לנתבע שנגדו הוצא . על ההבדל בין סמכות in personam לבין סמכות in rem עמד כבר השופט ( כתוארו אז ) ש' אגרנט : בסוג האחד ( in rem ) יוצרת המדינה ( ומבטלת ) זכויות–שבחוק , התופסות נגד " כל , "העולם ובכוחה לעשות כן הודות לשליטה שהיא מקיימת במישרין על הנכסים הנמצאים בתוך השטח בו היא מפעילה את ריבונותה , ואילו בסוג השני ( in personam ) קובעת המדינה אך זכויות–שביושר , ובכוחה רק בעקיפין - הפעם הודות לשליטה שהיא מקיימת על הבעלים הנמצאים בתוך איזור שי...
אל הספר