סמוך לתקופה שבו התפתח צו המרווה באנגליה , שנועד , כאמור , לשמור על הפירות הפוטנציאליים של זכיית התובע בפסק–דין , התפתח שם גם אמצעי אחר שבסדרי–דין , בצורה של צו–לשעה , שנועד לתפוס , לשמר ולהגן על פריטי ראיות מסויימים החיוניים לתובע במשפטו , מהעלמם או השמדתם על–ידי הנתבע . תחילתו של ההליך התייחסה לתקליטים , סרטים , סרטי–הקלטה וכיו"ב במשפטים נגד " פירטים" שהפרו בהם זכויות–קנייניות ( קנין רוחני . ( אלו היו מעתיקים מן המקור , תוך הפרת זכויות יוצרים , ומוכרים את מרכולתם במחירים נמוכים שהתחרו במוצרים המקוריים . הבאתם לדין הייתה כרוכה בקשיים . משהוגשה בקשה לצו–מניעה זמני נגדם , הועלמו כל העותקים המפרים , וכן כל המסמכים שהיה בהם כדי להוכיח את ההפרה והיקפה ( כמויות , מחירים , מקומות איחסון הטובין המפרים ) ואת כל הקשורים לנתבע ( ספקים , לקוחות , מפיצים וכדומה . ( הנתבע היה טוען שבסך–הכל העתיק מספר קטן של מוצרים , אלו שנתפסו ברשותו , ולא הייתה דרך להוכיח אחרת , ולמפיצים המקוריים היה ענין לתפוס את היצרנים והסיטונאים של החומר המפר , ולאו דווקא את הקמעונאים , שמכרו כמות זעירה מן החומר שהופץ בשוק , או...
אל הספר