הזיכרון מורכב משני חלקים: זכירה ושכחה; אלה נתונים במאבק מתמיד על שטחים בשדה הזיכרון. הבניית הזיכרון היא למעשה מאבק על מה שייכתב ומה יישכח, מה יימחק לאחר שכבר נכתב, מה יבליח אל הזיכרון לאחר שנשכח, מה ינוסח ויסופר, וחשוב לא פחות – איך יסופר.
האם הייתה שואה של צוענים? האם נרדפו הצוענים באופן גורף בהונגריה בימי מלחמת העולם השנייה? האם רדיפת הצוענים בידי הנאצים הייתה חלק מהשואה, או שמא היא שייכת לקטגוריה היסטורית-חברתית-פוליטית אחרת? מה משמעות הוויכוח הניטש על ההגדרות וההבדלים בין שואה ורצח עם? קורות הצוענים בשואה נתונים במאבק בין זכירה לשכחה במישור האישי, החברתי, ההיסטורי, הפוליטי והתרפויטי גם יחד. הזיכרון האישי סופר במסגרת האינטימית של משפחותיהם, אולם היה מושתק עד לאחרונה במעבר אל החברה הכללית.
סיפור שואת הצוענים בהונגריה מסופר כאן בעיקר על בסיס ראיונות עומק עם כשישים ניצולים צוענים מרחבי הונגריה אשר השמעת קולם הפרה את האלם המתמשך. הספר מתחקה אחר התהליך והגורמים המורכבים להשכחת הסיפור והתביעה המתעוררת של הצוענים להכיר בו. הבדלים בין המפגש ההיסטורי של יהודים עם נוצרים לבין המפגש ההיסטורי של צוענים עם אירופאים; הבדלים בין התרבות היהודית לצוענית, לצד הדינמיקה של יחסי הכוח בחברה – כל אלה מסבירים חלק מהפער שמתקיים בין הכרת החברה הכללית בשואת היהודים לבין ההתעלמות הממושכת משואת הצוענים.
אל הספר