|
|
עמוד:12
12 קאתלין כץ גם את סיפור הפוריימוס אל השוליים . הסיבות לכך הן היותם של הצוענים "האחרים" הנצחיים בהקשר החברתי האירופי, וכן הטענה בדבר בלעדיותו של סיפור השואה והתקומה היהודי . הבניית הזיכרון של יחידים ושל הקולקטיב מתרחשת בעיקר בזירת הדינמיקה שבין המרכז לשוליים החברתיים . הנרטיבים השונים מקבלים "מקום", כלומר ניסוח ולגיטימציה, על פי המיקום החברתי של המסַפְּרים . אפיוני הנרטיב הצורניים ולעתים אף התוכניים, מעוגנים גם בתרבות המספרים . הפיכת "סיפורי שואה של צוענים מהונגריה" ל"סיפור" טומנת בחובה אשכול של שאלות תכניות, צורניות ומתודולוגיות, והעיקריות שבהן הן : של מי הסיפור הזה ? מי המחברים ומי נמעניו ? מהו הסיפור המתגבש מהנתונים הרבים שנאספו בראיונות, בתצפיות ובחומרים הכתובים והמוסרטים ? הסיפור המשותף מביא את מגוון הקולות ומספר את סיפור הפוריימוס בהונגריה מכמה נקודות מבט : אינדיבידואליות, כלל – צועניות, הונגריות – אירופיות, יהודיות - וכמובן גם מנקודת המבט הסובייקטיבית שלי . את שאלת הבניית הזיכרון מנקודת המבט של היחיד בדקתי בעזרת שני מקבצים מתוך כלל הראיונות שערכתי עם ניצולי פוריימוס . מקבץ אחד כולל את זיכרונותיה של משפחה מורחבת שזקניה ניצולים . המשפחה סבלה מרדיפות בכפרהּ שבהונגריה הפוסט – קומוניסטית ועברה ממקום למקום בשנים 1997 - 2000 עד שהחליטה להימלט לצרפת . בני המשפחה מקשרים בראיונות בדרכים שונות את סבלותיהם בתקופת הנאצים ואת סבלותיהם כיום . מקבץ הראיונות השני מתייחס לאירוע – פוריימוס אחד : טבח שערכו זַ'נדַרמים הונגרים בצוענים בכפר לנד'ייל בימי מלחמת העולם השנייה . על האירוע סיפרו שלושה ניצולים, בזמנים ובמקומות שונים, כל אחד וסיפורו האישי . ניתוח הסיפורים השונים בשני מקבצי הראיונות וההשוואה ביניהם הם הבסיס לבחינת הדרכים שבהם מובנה הזיכרון הטראומטי האישי .
|
|