|
|
עמוד:10
10 קאתלין כץ של הצוענים בהשוואה למקרה פרטי נוסף - זיכרון השואה של היהודים - ומבליט את השוני בהבניית הזיכרון על רקע של הבדלים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים . מטעמים שונים מתאים הפוריימוס לשמש "מקרה בוחן" לבחינת ההבניה של הזיכרון הטראומטי בגישה הנרטיבית . זוהי גישה המטילה ספק במומחיות הבלעדית ובאובייקטיביות של "המדען" . בענפיה הפוסט – מודרניים היא אף חותרת תחת הכללות אליטיסטיות של "הזרם המרכזי" או המגמה השלטת ומצדדת בשיח של "קולות אחרים", אלטרנטיביים, המציעים חלופה לגרסה השלטת בחברה ומבקשים לערער על הנרטיב הממסדי . סיפור הפוריימוס של צועני הונגריה הוא סיפורם של "האחרים" משתי בחינות של השיח הממסדי הרשמי : מבחינת החברה ההונגרית והחברה האירופית ככלל, הצוענים הם מיעוט חסר לגיטימציה חברתית וסיפורם אינו חלק מהשיח הרשמי ; מבחינת הזרם המרכזי של זיכרון השואה היהודי, ובעיקר הציוני, הכורך שואה בתקומה, רדיפת העם היהודי על רקע גזעני בידי הנאצים הייתה התרחשות ייחודית ובלעדית, ואין עניין לפנות מקום לסיפור שיפר בלעדיות זו . לכך מצטרפת גם טענה המדגישה את בעיית מעמדו של הסיפור הפרטני בזיכרון הקולקטיבי וכמרכיב בנרטיב הכלל – חברתי . הניתוח הביקורתי של שיחים אלה, המבקש שלא להתעלם מהקול "האחר" של פרטים ושל הקולקטיב, הוא שעומד בבסיס קישורם של הסיפורים האינדיבידואליים אל הסיפורים המשותפים . מאז קריסת ברית המועצות והשינויים הפוליטיים שבאו בעקבותיה נתון סיפור הפוריימוס בהונגריה בתהליך ראשוני של היווצרות – הבניה . העדויות והזיכרונות הכתובים, המוסרטים והמוקלטים הם מקוטעים, אישיים, מפוזרים, כאילו אין חוט מקשר ביניהם . לטענתה של ג׳ודית לואיס הרמן ( Herman ) , כדי שיחידים יוכלו לספר את סיפוריהם הטראומטיים בדרך לשיקום אפשרי,
|
|