לאורך כל התקופה המשתרעת מראשית ימי הביניים ועד לעת החדשה שימשו העברית והארמית לכתיבתה של יצירה ענפה ורבת פנים. בתקופה זו נתהוו סוגות חדשות של כתיבה בעברית ובארמית: שירה, ספרות פילוסופית, קודקסים הלכתיים, פירושים למקרא ועוד. כמו כן שוכללה מלאכת התרגום לעברית ונוצרו קורפוסים חדשים של כתיבה מיסטית שיטתית. לצד זה בתקופה ההיסטורית המכונה ״שיא ימי הביניים״ החלו לעסוק בחוכמת הלשון העברית ובחקר הדקדוק של רבדיה הקלסיים.
המאמרים בכרך הזה עוסקים בשאלות עקרוניות הנוגעות לחקר העברית והארמית בתקופה הזאת, ובהן: כיצד נכון לחקור שפה שכל חיותה היא רק בכתיבתה? מה השפיע על השינויים בלשון בתקופה הנדונה, והאם המחקר הדיאכרוני שלה שונה שוני מהותי ממחקר העברית והארמית בתקופות אחרות? כיצד נוצרו הסוגות החדשות – מה מקורות ההשראה שלהן ומה עיצב את אופיין?
לצד העיסוק בלשון בתקופה המיוחדת הזאת המאמרים בספר דנים בשאלות הנוגעות לחקר חוכמת הלשון, ובכלל זה ביחס בין המסורת העברית של חקר הלשון בתקופה הזאת ובין מסורות שכנות אחרות ובעקרונות שהנחו את המדקדקים בעיצוב הדקדוק.
אל הספר