בין לשון הגאונים ללשון התלמוד הבבלי

ב י ן ל ש ו ן ה ג א ו נ י ם ל ל ש ו ן ה תל מ ו ד ה ב ב ל י | 257 1 . מבוא מאמרו הגדול של י"נ אפשטיין על לשון השאילתות נפתח בקביעה כי "לשון השאילתות לרוב זהה עם לשון התלמוד הבבלי, אבל יש לו, כמו ללשון הגאונים בכלל, דמיון מיוחד ללשונן של המסכתות המיוחדות : נדרים, נזיר, תמורה, כריתות ומעילה" . מאמר זה הוא חלקו השני של מחקרו על הארמית הבבלית "הבתר-תלמודית", מחקר ראשון מסוגו שהוקדש לניב זה של הארמית, ורבים מהמאפיינים של ניב זה שהעמיד אפשטיין חוזרים במחקרים מאוחרים יותר על לשון המסכתות המיוחדות . אלא שאפשטיין, שאף כאשר הוא עוסק בפילולוגיה ובכתבי הגאונים הוא קודם לכול חוקר תלמוד, ביקש להבליט במחקרו את קרבתו של ניב זה לארמית הבבלית של התלמוד יותר מאשר להעמיד תיאור שלם של הקווים המייחדים את הארמית של הגאונים . משום כך הוא הקדים למחקר הלשוני דיון ארוך לביסוס הטענה כי ספר השאילתות התחבר בבבל דווקא : "אולם אין ספק בזה שהשאילתות חוברו ב ב ב ל , לפיכך הן מספקות לנו חומר לשוני מהטיפוס ה א ר מ י-ב ב ל י ה מ ק ו ר י ", וזאת כנגד 2 טענתו של גינצבורג כי הספר נתחבר בארץ ישראל . הרקע לשאלת מקום חיבורו של ס...  אל הספר