קריאה המתריסה "דווקא רציתי לצאת מגדרי" מפיה של מריה סיבילה מריאן, אמנית חלוצית מן המאה ה-17, עשויה לשמש כסיסמה מזהה למסען של הגיבורות העומדות במרכזו של ספר זה. זהו מסע חיפוש זהותי (quest) הניזון מיסוד אנרכי של שחרור. הניצוץ המתניע את מסע התגבשותן והתגשמותן כיוצרות כרוך במאבק בגדרות שגזר עליהן מגדרן. הן מונעות מהדחף העז למרוד בקונבנציות התרבותיות שנועדו לקבע אותן למשבצת ייעודן המוּלד.
הדיון הנפרש בספר מתחקה אחר הדקדוק הפנימי של מסע החניכה הנשי: מהו סוד המשיכה של רומן החניכה (Bildungsroman) בעיניהן של סופרות; מה הן אותן חוזקות שהפכו אותו ליעד מבוצר גברי; מה הן נקודות ההשקה בין מסע הגיבור למסע הגיבורה; ומנגד, באילו נקודות מתייחד מסע החניכה הנשי מדפוס המקור הגברי. את התשובות לשאלות אלו ועוד רבות אחרות נבקש לחלץ מקריאה פרשנית צמודת-טקסט ברומנים של רות אלמוג (שורשי אוויר; באהבה, נטליה; אישה בגן); יהודית קציר (למאטיס יש את השמש בבטן; הנה אני מתחילה) ועמליה כהנא-כרמון (ליוויתי אותה בדרך לביתה).
הנחת המוצא של דיוננו בסוגיית "'דיוקן האמנית כאישה" המתמקד בסיפורת נשים עברית, היא כי בתסמיניה הגלויים והסמויים מדובר בנרטיב נשי אוניברסלי, חוצה גבולות שפה ותרבות. אשר על כן, העיון בשלושת שערי הספר מפגיש בין הגיבורות העבריות ודגמי חניכתן לבין מקבילותיהן, העשויות להיחשב מהרבה בחינות כ"שארותיהן ברוח", פרי עטן של דוריס לסינג, סימון דה בובואר, קייט שופן, דורותי ריצ'רדסון, סילביה פלאת ואן סקסטון.
לנוכח המבט הגברי שכונן את הנשים כאובייקטים המתקיימים לאורו ובשבילו, הקול שסופרות מעניקות לגיבורותיהן היוצרות הוא בבחינת נקיטת עמדה אידאולוגית. הצבתן במרכז העלילה בעמדת דוברת בעלת הכרה וחשיבה ביקורתית ורפלקטיבית פירושה לנכס להן עמדה פוליטית של ידיעה ובעלות על המבט. מתוך תכונות אלו נובעת סמכותן לפרש את מסע החיים שלהן לקראת התגשמותן כאמניות ולממש את זכותן הטבעית "להסתכל לשמש בעיניים", כפי שניסחה זאת ההוגה הלן סיקסו.
אל הספר