פרק ו: "זה בלתי אפשרי שהאמנות תעזוב אותךְ"

246 | ״דווקא רציתי לצאת מגדרי״ רבקה אלינב לפרנסתו הוא מגדיר עצמו כעט להשכיר – מתרגם ( בין השאר מחזות ) – ובסתר לבו יש לו שאיפות אחרות - "משורר אנוכי . נאמר, משורר - בכוח" [ עמ' 104 ] . בדיעבד, ככל שמתעמקת האינטימיות ביניהם, מוסיק מופתע - "האם היא לא הכי הכי מדברת עלי ? על מה שהוא עיקר לי ? " [ עמ' ,165 187 ] . עיקר זה, מתברר לאורך הרומן, הוא האמנות . מעמדה המכריע בעולם של כל אחד מקרין על עוצמת התרתקותם ההדדית, בחינת "כל אחד מאיתנו אינו אלא שבר - אדם, מחפש תמיד את החלק השני של עצמו", על פי אפלטון ( ,2001 עמ' 55 ) . הלר אמנם מעוצבת כאמנית מבצעת ולא כסופרת, אך בהיבט מרכזי שלה – תפיסת האמנות כציר הווייתה והמשקל שהיא מייחסת לה בעיצוב הלכי רוח ותודעה אנושית – הרחקת העדות של כהנא - כרמון היא בגדר פרגוד שקוף למחצה . אין בו כדי לטשטש, ובוודאי שלא למחות את הקרבה הרעיונית בין המִשנה האמנותית שנפרשת מפי הגיבורה לאורך הרומן, ובין התפיסות הארס - פואטיות העולות מן השיח הפומבי של המחברת . היא בהחלט נוצקת בדגם "הבת של הסופרת" במודל שגרדינר המשִׂיגה . מאירה הלר חווה שלמות פנימית ותחושה של איזון רק בעשיי...  אל הספר