ספרו של פרופ' שמעון שמיר ממוקד בשאלה עתירת-הלקחים איך ומדוע החמיצה ישראל את "השלום החם" עם ירדן. מעולם לא היה, וספק אם יהיה בעתיד הנראה לעין, מנהיג ערבי כמו המלך חוסיין, אשר ביקש לכונן עם הישראלים שלום של הפלת החומות, של שיתוף פעולה נרחב ושל קשרי עם-לעם.
אדריכלי השלום משני הצדדים הכריזו בחגיגיות על כוונתם לבסס את היחסים על מערכת אדירה של פרויקטים משותפים בתחומי הכלכלה והתשתיות, אשר יעלו את רמת החיים ויציגו דוגמה ומופת לאזור כולו.
ברם, לא חלף זמן רב מאז חתימת חוזה השלום והנה התחוור כי ישראל אינה פועלת ברצינות להגשמתו של החזון הזה, ו"פירות השלום" אינם מתממשים.
נטייתם של המדינאים להמשיך ולהשמיע מעל כל במה את בשורת השגשוג שהשלום מביא בכנפיו הניבה בקרב הירדנים, אשר מצבם הכלכלי בפועל הלך והורע, אכזבות מרות.
יתר על כן, ממשלות ישראל נקטו מפעם-לפעם צעדים אשר, מתוך אדישות או זלזול, התעלמו מפגיעוּתה של ההנהגה הירדנית וגרמו לה מבוכות וקשיים. בשלהי תקופת חייו חש חוסיין שהוא מרומה, ונואש מן "השלום החם". השלום הצטנן והוגדר לבסוף בפי יורש הכס עבדאללה כ"שלום קר".
פרקי הספר מציגים את ההתייחסויות לשלום של המלך חוסיין, של יד ימינו הנסיך חסן ושל הקהילה הפוליטית הירדנית על מגוון מרכיביה.
בספר נדונה בהרחבה המדיניות הירדנית של שלושת ראשי הממשלה שכיהנו בתקופת השלום עם חוסיין – יצחק רבין, שמעון פרס ובנימין נתניהו.
כמה פרקים מוקדשים לדיון בפרויקטים השאפתניים בשטחי הכלכלה והתשתיות ובאחריתם המאכזבת. הפרק האחרון מעדכן את ההתפתחויות עד לימינו אלה ומציג את השאלה המתבקשת, במיוחד בצל המהפכים של "האביב הערבי", האם התדרדרות היחסים הייתה בלתי-נמנעת.
אל הספר