במחקר ההיסטורי של היהדות בשלהי העת העתיקה רווחת הנטייה להפריד בין הלכה למאגיה ובין מעשה משפטי למעשה מאגי. לרוב כרוכה הפרדה זו גם בחלוקה מעמדית: שכבת העילית של הרבנים והמלומדים מן העבר האחד, וההמון האוחז באמונות עממיות מן העבר השני. אולם, האומנם היו הפרדות אלה כה חדות? האם יהודים קדמונים הבחינו בין שבועה בשם האל בבית הדין ובין שבועה בשמו לשם גירוש שדים? האם יש הבדל בין אמונתו של אדם המגרש את אשתו באמצעות גט לאמונתו של אדם המגרש שד באמצעות גט? ואם אין הפרדה כזו, כיצד נוכל להבין מחדש את מוסדות המשפט והמאגיה ביהדות בעת העתיקה? ספר זה מתמקד בבחינת השאלות הללו וסוקר את הקשר, המפתיע לכאורה, בין העולם המשפטי והעולם המאגי במקורות היהודיים העתיקים. הוא מציע את האפשרות שעולמות אלו לא היו רחוקים זה מזה כפי שנדמה. במוקד הספר עומד הממצא הארכיאולוגי של קערות ההשבעה מבבל משלהי העת העתיקה, ולצידו סוגיות ומקורות מספרות חז"ל. הכיתובים שעל הקערות המאגיות רוויים בשפה משפטית וכוללים אזכורים של רבנים ובתי כנסת בצורות שאינן מתגלות בקריאה בקורפוסים הקנוניים. משום כך מספקות הקערות הזדמנות נדירה להבנה מורכבת ועשירה יותר של החברה היהודית העתיקה – החל בהבנה מקומית של מושגי יסוד כמו שבועה, נדר ושטר; דרך הבנה של מבנים קהילתיים; וכלה בחשיבה רחבה יותר על המבנה המרובד של אותה חברה.
אל הספר