סרטי צבא ומלחמה מבעיתים ומרתקים צופים וקנו מעמד רב־חשיבות בקולנוע ובתרבות הישראליים. בפרקי הספר הקוראים יוצאים למסע אל גוף הלוחם הפצוע, אל הצלקת הנפשית ואל הטראומה הקולקטיבית של המלחמה דרך הקולנוע.
הפציעה בשדה הקרב הייתה מאז ומעולם מופע של אימה, מחזה מבעית המעורר רתיעה אך גם משיכה. סצנות קרב בקולנוע נענות לתשוקה אפלה של בני אדם להתבונן מקרוב בפצע. ועם זאת, מופע הלוחם הפצוע מערער את האמונה הרווחת כי המעטפת החיצונית של גוף האדם מסוגלת לשרוד כל מכה שניחתת עליו מבחוץ. זאת ועוד, הצלקת הנותרת בגוף יוצרת מחוות זיכרון וקרע בתודעה בין מה שקדם לפציעה ובין מה שיהיה אחריה.
באמצעות מגוון כלים כמו מחקרי המיתוס הקדום, ביקורת הכתיבה ההיסטורית והפולמוס בן ימינו בתופעת הפוסט־טראומה בוחן ג'אד נאמן את סרטי הצבא והמלחמה. לדימוי האישה בהבניית זהות הלוחם הוא מייחס תפקיד מרכזי בהבנת סרטי המלחמה הישראליים. אלברט איינשטיין, שתהייתו על המלחמה מכוונת גם את כתיבתו של נאמן, שאל "כיצד ייתכן לעורר בגברים התלהבות פראית עד כדי הקרבת חייהם עצמם". בירידה לנבכי הפסיכוזה הקולקטיבית הנקראת מלחמה ובגילוייה בקולנוע הישראלי מנסה המחבר לתת מענה לשאלה רבת־שנים זו.
אל הספר