באוגוסט 1944 הצליחו אנשי זונדרקומנדו להבריח מאושוויץ ארבעה תצלומים שצילמו בחשאי כדי להעביר לעולם משהו ממוראות המחנה. ז'ורז' דידי־הוברמן מביט בתמונות אלה, דימויים המבקשים להעיד על הזוועה. הוא קורא אותם כאקט של התנגדות, אל מול כוחו המוחץ של משטר המכוון לא רק להשמדתם של בני אדם, אלא גם להשמדת כל זכר לאותה השמדה; תצלומים שחולצו למרות הכול מתוך מציאות שהוקדשה למחיקתם של צלם האנוש, הזיכרון והדמיון.
ראשיתו של הספר בפולמוס שעוררה בצרפת תערוכה שבה הוצגו ארבעת התצלומים. דרך הדיון המרתק שהוא מפתח כמענה למי שביקרו אותו בארסיות על הערך האנושי המיוחד שמצא בדימויים אלו, ז'ורז' דידי־הוברמן קורא תיגר על שיח דוגמטי המתיימר לשלול מהם ממד כלשהו של עדות או של ייצוג. בדרכו המעמיקה והמרגשת, המיטיבה להפיק ניצוצות רעיוניים משילוב של משאבי ידע מגוונים, הוא מבקש להשיב לארבעת התצלומים את כבודם ולטעון כי הם מגלמים את המשטר הכפול העומד בבסיסו של כל דימוי: הדימוי הוא תמיד חסֵר אך הכרחי, נוגע באמת ונגוע בעמימות – קרע, הבזק, שריד שחולף ביעף ומייצר למרות הכול ידע, זיכרון ונראוּת.
אל הספר