149 במילים אחרות, הקריאה "גוזלת את מעמדו של העד" . היא אינה מסתפקת במילוי שתיקתו של המקום, אלא גונבת, כך נטען, את הדיבור המקורי של היושב בו : "המקור הולך לאיבוד, הדיבור 3 המקור אבוד ? ואשמן דווקא מוכיח את הסרט הימים נשלל" . האחרונים על שאינו מספק הקשר תיעודי ( הקשר שאני מצדי אשם בשימוש המוגזם שאני עושה בו ) : "נראה שזלזול זה בדימויים הארכיוניים הולך יד ביד עם סילוף עמוק של עצם ערכם של דברי 4 הדיבור נשלל ? זה מה שמייצרת כל "קריאה" שדבקה הניצולים" . ב"היגיון הרה האסון" של השחזור ההיסטורי, כלומר של "ההוכחה" . שרשרת חדשה של הנמכות : החיפוש אחר ה דימוי-עובדה מונמך לכלל חיפוש אחר ה דימוי-הוכחה , וזה האחרון מונמך עד מהרה למדרגת ה"היגיון של חשיבת המכחישים" עצמה, מכיוון ש"השואה התרחשה ללא הוכחה, וכולם חייבים לדעת זאת, ללא הוכחה . איש 5 לא זקוק להוכחה, מלבד מי שמכחיש את השואה" . זדוניותם של הדימויים מאופיינת, אי לזאת, מתוך זווית ראייה חדשה : הפרוורסיה ( הפנטזמטית ) של ה פֶטיש מוחלפת בפרוורסיה ( ההיסטורית ) של ה הוכחה . הדימוי כמסמך, כתעודה, כ ארכיון , הוא שיגלם מעתה ואילך את "ההיגיון הרה האסון" ...
אל הספר