רינה נאמן משחזרת בספר זה את חוויות ההגירה שעברה בילדותה ואת ההלם התרבותי בעקבותיהן. כבר בפרידתה הדרמטית מדירת הוריה בבוקרשט, וכן במסע הרכבת והאנייה, בעגינה בנמל חיפה ובנסיעה למעברה, "ידעה" בדרך כלשהי שחייה הקודמים הסתיימו, ושהעתיד צופן לה שינויים לרעה. לכן כנראה מחקה מזיכרונה את כל הפרטים הקשורים בשלבים הללו של המעבר לישראל. הסופרת מתארת ברגישות רבה את המפגש האכזרי שלה עם המציאות עקב אי ידיעת השפה, העדר הבנה של הקודים התרבותיים שנהוגים במקום החדש, וההבדלים הדרסטיים בין תנאי החיים שלה בבוקרשט לעומת אלה שלאחר ההגירה. מגבלות אלו גרמו לה למצב של שיתוק, "כיבוי" כפי שהיא מכנה זאת בספר. והמאמץ להתגבר עליהן שנמשך עד סוף גיל ההתבגרות, והיה רצוף מכשולים, אי הבנות וטעויות, מתואר בספר באופן חושפני, כנה ומעורר הזדהות. חווית ההגירה, שהייתה מרכזית בחייה של רינה נאמן, השפיעה מאוחר יותר גם על בחירותיה המקצועיות ועל אופי הקריירה האקדמית שלה. רינה הפכה לד"ר לאנתרופולוגיה והתמחתה בנושא ההגירה, עם דגש מיוחד על המשמעות התרבותית והקיומית של העדר שפה ושל שינויי מקום בעקבותיה. גם בספר הנוכחי היא מצטטת אחדים מנחקריה אשר התבטאו בנושאים אלה.
שנים רבות לאחר ההתגברות על מצב ה"כיבוי" חוזרת רינה נאמן לחוויות הילדות וההתבגרות. במסע זה היא מנסה להסביר לעצמה את אופני החשיבה, ההרגשה וההתנהגות שלה על פי המורשת התרבותית מבוקרשט, בתוספת התובנות והלקחים מתהליך ההגירה לישראל. הפוזיציה של "בדיעבד" מאפשרת לה לערוך מסע זה בסגנון סיפורי, תיאורי, אסוציאטיבי, עם נגיעות רבות של הומור. בעידן הנוכחי, בו תופעת ההגירה כה נפוצה בזירה הבינלאומית והישראלית, יזכו הקוראות והקוראים של הספר להכיר את החוויות, ההתנסויות, והתובנות הקשורות בה, מכלי ראשון של סופרת מהגרת.
אל הספר