רינה נאמן | 33 שמו . שני הגברים נשארו בעיר ובאו לכפר רק בסופי שבוע . מעניין שאני זוכרת מאותו הכפר רק תעלולים שלי . כאן המקום לציין שהייתי ילדה מאוד שובבה . מאוד . לא זכור לי שהוריי חייבו אותי בסדר יום כלשהו . היה לי "חופש פעולה" והתעקשתי לקבל מה שרציתי . לדוגמא : כאשר היה לי שער ארוך ורציתי לקצרו, אמי לא הסכימה לספר אותי . ואז ברגע שלא שמה לב אליי לקחתי מספריים וחתכתי לי חצי מהשערות . אז כבר לא הייתה ברירה אלא לספר אותי . או — ביקשתי מאמי לחם עם ריבה . היא סירבה באומרה שתכף הולכים לאכול צהריים . אז ברוב כעס תפסתי את צנצנת הריבה וזרקתי אותה על הארץ . היא נשברה כמובן וכל הריבה התפזרה על הרצפה . אלה שני אירועים שממש חיים בזיכרוני . וודאי היו נוספים . אמי שהייתה איתי כל הזמן בבית, התקשתה להתמודד עם התנהגותי . היא הייתה צועקת עליי, לפעמים נותנת מכות בטוסיק, ובעיקר — מאיימת עליי שאם לא אירגע, היא תכניס אותי למוסד . זה מאוד הפחיד אותי . גם מהכפר אליו נמלטנו בזמן המלחמה זכורים לי כמה תעלולים . באחת הפעמים שרציתי להיכנס לבית אליו גרנו דרך החלון ולא דרך הדלת, כפי שנהגתי תמיד, הפתח למרתף היה פתוח...
אל הספר