מרבית החברות בעולם, ובכלל זה החברה הישראלית, מתאפיינות בריבוי תרבויות. כאשר מציאות זו מתקיימת ללא אג'נדה רב-תרבותית ברורה, השיח המבוסס על שסעים גובר ומנציח את יחסי הגומלין בין הקבוצות החברתיות, המתאפיינים באי-שוויון, בניכור ובשלילה הדדית.
לאורך שנים התאפיינה המדיניות במדינת ישראל בגישות חד-תרבותיות גלויות או סמויות. בנאומו המפורסם "ארבעת השבטים" הציע נשיא המדינה ראובן ריבלין סדר ישראלי חדש, שבו חל מעבר מהנהגה של "שבט" אחד ליצירתה של ישראליות משותפת; ישראליות שכל קבוצה חברתית בתוכה מכירה בקבוצה האחרת ובהיותה שותפה שווה לה. נאום זה העצים את הדיון הציבורי והדגיש את הצורך במציאת דרכים מוסכמות לקיים מרחבים ציבוריים משותפים. בתוך כך הופיעה גם הגישה שמציעה שלא להסתפק בהכרה בזכותן של קבוצות מיעוט לקיום אוטונומי, אלא לקרואתיגר על עצם קיומה של ישות "המרכז" ולקעקע אותה מן היסוד עד שיינתן ביטוי הוגן לכל הקבוצות דרך הבניה מחודשת וגמישה של המרחב המשותף.
אסופת מאמרים זו מציגה פסיפס עשיר של הצטלבויות בין מגוון אוכלוסיות – יהודים וערבים, דתיים וחילונים, יוצאי אתיופיה ויוצאי ברית המועצות לשעבר – במגוון מרחבים, ובהם גני ילדים, בתי ספר, מכללות לחינוך ואוניברסיטאות. אנו תקווה שיש בה כדי לתרום לכל העוסקים במדיניות ציבורית, לתת מענה לריבוי התרבותי ולאתגריו ולכל אנשי החינוך המחפשים דרכים יצירתיות להיטיב את המפגשים הבין-תרבותיים ולקדם גישה מכילה ושוויונית, שהיא הבסיס לבנייתה של חברה משותפת איתנה.
אין אנו מבקשים בספר זה להמליץ על דרך אחת כפתרון אפשרי למתח הקיים בין המגזרים והתרבויות. כל שברצוננו הוא לחשוף את הקוראים למגוון דיאלוגים באזורי גבול תרבותיים ולהעשיר דרכים להתנהלות במרחבים אקדמיים וחינוכיים משותפים.
אל הספר