268 | מרחבים משותפים במערכת החינוך ובאקדמיה מאוחר יותר התברר לי כי מעולם לא פגשו מורה ערבייה, לא ביקרו בבית ספר ערבי, וכמובן לא היה להן קשר אישי עם ערבים . הן גם לא ידעו כיצד בדיוק להגדיר את אזרחי ישראל הערבים, ורוב ההגדרות שהשתמשו בהן היו שליליות : "אויבים", "גיס חמישי", "זרים", "פולשים" . כשסיפרתי להן שסחנין נזכרת בכתבי חז"ל הן היו המומות ; כשהזכרתי שהעיר שימשה מרכז ערבי חשוב זמן רב לפני קום המדינה, הן נעו בכיסאותיהן בחוסר נוחות . מעולם לא נחשפו לנרטיב הערבי - ישראלי ולא יכלו לדמיין את עצמן מזדהות עם מצוקתם של האזרחים הערבים . המארחים היו אדיבים מאוד, אולי אדיבים מדי . הם לא אמרו דבר על מצעד הדגלים ולא מחו על הדברים שאמרו הסטודנטיות הדתיות . גם להם היה המפגש לא קל . אזרחים ערבים פוגשים את עמיתיהם היהודים דרך שגרה בין שירצו בכך ובין שלא, אבל רק לעיתים נדירות הם מוצאים את עצמם משתתפים בשיחה פתוחה ושוויונית הנסבה על הקשרים המורכבים בין הקהילות . אזרחי ישראל הערבים לומדים להכיל את הנוכחות היהודית השלטונית, לפעמים מרצון לרוב מכורח, ואין להם היכולת להתוות את קווי המתאר של המפגש שמתרחש בעבר...
אל הספר