ספר זה דן בזרמי הפילוסופיה האופייניים ביותר למחשבת ימינו.
זרמים אלה נובעים ממקור אחד: הדגשת הבדידות של האדם בתקופת התעצמותה של הציביליזאציה הטכנית, האל-אישית, הכרכית-המונית, הבולעת את היחיד ולא נודע כי בא אל קרבה. או-אז פנה האדם סביבו וגילה לתדהמתו, שכל שיטות הפילוסופיה הקודמות, שפירנסו את רוח אבותיו ואבות אבותיו, שוב לא יסכנו לו.
נקודת-המוצא של הללו היתה אחדות אדם ועולמו, ששורשה בהרגשת-בית של אדם בעולם – ואחדות זו נפסקה, כי ניתק שורשה. מכאן הנסיונות, המלווים לבטים קשים, לחזור ולבנות שיטת-מחשבה היוצאת מתוך האדם בבדידותו, בניתוקו, בהרגשת הנכר והארעיות המלפפת אותו. צמחה הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שמתוכה התפתח זרם הפילוסופיה הדיאלוגית.
פרופ' ש. ה. ברגמן מציע בספרו זה את ההתפתחות רבת-הערך-והעניין הזאת, והוא עושה זאת על-פי דרכו הברוכה, המציינת את כל פועל חייו: בהבהרת היסוד האנושי-האישי, יסוד הנגיעה-בנפש, שבכל שלבי ההתפתחות הזאת. עם שאין הרצאת הדברים מוותרת על המצע הפילוסופי-מושגי של זרמי-המחשבה השונים הנדונים בספר, הרי הדגש מושם על יסוד החוויה שכל זרם בא לפענחה ולחזור ולעוררה בלב האדם. והרצאת הדברים בהירה ומבהירה, הופכת מעקשי-הגות לדרך-מחשבה סלולה וצלולה.
זרמי המחשבה הנדונים בספר הם: שיטת היגל, שממנה יוצאת – תרתי משמע – המחשבה החדשה הזאת, הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של סרן קירקגור, שרוב הספר מוקדש לו; מחשבת לודביג פויירבאך ומאכס שטירנר, שיטתו של הרמן כהן, תורת-הלשון של פרדינאנד אבנר ואויגן רוזנשטוק; מחשבת פראנץ רוזנצווייג; ולבסוף, גולת המטרה של הספר: הפילוסופיה הדיאלוגית של מ. מ. בובר.
פרופ' נ. רוטנשטרייך הקדים לספר מסת-מבוא המבררת את מושגי-היסוד של ההגות החדשה ועמדתו העצמאית של פרופ' ברגמן בה.
אל הספר