|
|
עמוד:6
בחזרה ! אלא שהאמונה היא אימאננטית ואנושית ואילו ההיענות לה ומחילת 851 ) , היא טראנסצנדנטית ( עמ' . ( 128 לפיכך ההבלטה של היסוד של האמונה יש בה נטייה להעתיק את מרכז הכובד מן הלימוד והתורה אל עצם העמדה , כלומר שהאדם הדתי אינו מעוניין בתורה מסוימת , שהרי זו היתה מביאה אותו להתעניינות שהיא שכלית בלבד . אלא עניינו העיקרי הוא בעובדה שחלה התפרצות של האינסופיות לתוך הזמן וכי מצויה בפועל עובדה זו ( עמ' . ( 149 האמונה מבחינה בעובדה זו , היא מבוססת עליה והיא נענית לה . דומה שברגמן מוכן גם — ושמא נאמר : נענה — ליטול על עצמו את הפאראדוכסים השונים הטבועים באמונה , לאמור או ' שהיחיד כיחיד נתון ביחס מוחלט אל המוחלט או שאברהם אבינו נידון לאבדון' ( עמי . ( 102 [ ד ] ברגמן רואה את עצמו קרוב לפילוסופיה הדיאלוגית , הן מצד ההבלטה של היחיד במעמדו והן מצד המשמעות האמונתית של התפיסה . אולם אין קירבה זו מדחיקה את הביקורת על הזרם הנידון הן בכללות והם בפרטים . ברגמן , שקירבתו לבובר היא חלק מהותי בביוגראפיה האישית והרוחנית שלו , טוען על הקושי הטמון בהשקפתו של בובר כי הזיקה בין אני ואתה קיימת לא רק בין בני האדם אל גם לגבי כל אובייקט שהוא ( עמ' . ( 262 נמצאנו למדים שהוא טוען נגד הכללה של אלמנט מסוים של המציאות — יחס בין אני לאתה — ועשייתו לקאטיגוריה מקפת . אולם יותר מזה : ככל שמובן ומוסבר הטיעון למען סמכותו העצמית של האדם היחיד בתוך עצמו ומתוך עצמו רואה ברגמן את הגדולה הראויה לכבוד של עולם המחשבה של ימי הביניים בכך , שבו האדם הפרטי מדד את עצמו בקנה-מידה מוחלט . אף כי מדובר באותו הקשר על הזכירה הנצחית של האשמה , הרי האשמה אינה פינומן העולה בהתייחסות של האדם אל עצמו , אלא היא עולה בהערכה שהאדם מעריך את עצמו על פי אמת-מידה שהיא מעבר
|
|