"הרחק הרחק, בקצה העולם, יש לי אמא. אמא מקסימה, בלונדינית קודם כול, בעלת עיני תכלת גדולות, כמו מים שאין להם סוף. פיה המוזהב מחייך תמיד ועורה השקוף צבוע אדום. אמי תחזור ביום מן הימים, אני מקווה. אמצא אותה זקנה, חיוורת אך בלבי לעד אמי תופיע צעירה, מאושרת, יפה, רעננה... היא תישאר אמי המקסימה לנצח. מאוחר, חזרתי למיטה. השמים צבועים כחול כהה. הצבעים המרהיבים נעלמו. רוח קלה נושבת מהחלון הפתוח קמעה. אני הולכת לישון. הירח עולה. להתראות, יומני היקר; הערב, שפכתי את לבי. והוקל לי... רק לכאורה. הערב, אחשוב על האנשים שאני אוהבת כל כך."
את השורות התמימות והעצובות האלה כתבה ב־ 1942 מוניק, אחת מאלפי ילדים יהודים מוסתרים בצרפת במלחמת העולם השנייה. ב־ 1939 היו בצרפת כשבעים ושניים אלף ילדים יהודים. ב־ 1945, לאחר שחרור צרפת מהכיבוש הגרמני ונפילת ממשלת וישי משתפת הפעולה, נותרו כשישים אלף מהם בחיים. רבים מהם חבים את חייהם לאלפי צרפתים לא־יהודים אלמונים, שהסתירו אותם בבתיהם תוך חירוף נפשם ונפש יקיריהם.
אל הספר