הספר דת: מחוק לאמונה דן בהתפתחות והשתנות המשמעויות שהוטענו במילה הפרסית במקורה 'דת', שחדרה לראשונה לשפה העברית במגילת אסתר. לאורך תקופות ארוכות היה במילה זו שימוש שולי למדי, למשל בתלמוד הבבלי. רק עם ימי הביניים הפך מינוח זה להיות פופולרי, אך הוא שינה משמעות לאורך התקופות. בספרות העברית של ימי הביניים הוא סימן בדרך כלל 'חוק' במשמעו הכולל, כל חוק, לא רק החוק האלוהי אלא גם החוק האנושי. הייתה זו מילה נרדפת ל'תורה' ו'נימוס'; כולם סימנו חוק כפשוטו, על תת הסוגים שלו. באחרית ימי הביניים אף הופיעה הטענה הרדיקלית כי המילה 'דת' מסמנת אך ורק חוק אנושי, ולכן אין זה מן הראוי לעשות בה שימוש כדי לסמן את החוק האלוהי. עם ראשית העת החדשה החלה המשמעות בה שימשה מילה זו להשתנות, זאת בהשפעת המשמעות הנוצרית החדשה שהוטענה במילה הלטינית religio שהפכה להיות ה- religion המודרני. תהליך זה מגיע לשיאו בתקופת ההשכלה כאשר המילה העברית 'דת' מסמנת מעתה religion- , ומשנה משמעות מחוק לאמונה. זו המשמעות המודרנית של מילה זו. משמעותה המקורית כ'חוק' נעלמת והולכת, והמילים 'דת' 'תורה' ו'נימוס', שהיו עד כה מילים נרדפות, מקבלות כל אחת משמעות שונה והולכות לדרכן הנפרדת. התפתחות לשונית זו באה היטב לידי ביטוי במילונאות המודרנית. בתקופתנו מקבלת המילה 'דת' משמעות אמורפית יותר ויותר והיא משמשת לתיאור כל תפיסת עולם מחייבת, גם כזו שאין לה שום הקשר תיאולוגי. שינויי המשמעות של המילה 'דת' לאורך ההיסטוריה, הנסקרים בספר זה, מדגימים היטב את השינוי המשמעותי שעברה היהדות המודרנית מדת המתבססת על חוק לדת המתבססת על אמונה.
אל הספר